עכשיו אני אספר על השנה האחרונה, שנה עם הרבה שינויים ודברים מוזרים שקורים לי.. אז אני בכיתה ט די קטנה אני יודעת.. נכסתי לשנה עם ראש פתוח, השנה אמרתי לעצמי אני כאן בשביל למצוא חברים ולא חבר או בן להתגבר איתו על אורן או משהו בסגנון.. פשוט שנה להתחבר עם אנשים ומגניב שזה יוצא לי כי כל מה שקיוויתי לו בשנה שעברה קרה השנה, פשוט הכל. כנסתי לכיתה חדשה בלי החברות הכי טובות שלי עם חברות די טובות שלי ואני הייתי צריכה למצוא את המעמד שלנו בכיתה, אני הייתי עם הכי הרבה ביטחוון מבנינו אז זה היה התפקיד שלי
אז כמו שאמרתי ניסיתי למצוא חברים וסבבה התחברתי לכמה שאני רק יכולה ותכלס אני יכולה להגיד שהצלחתי להשיג את המטרה שלי: יש לי מלא חברות וחברים חדשים, כולם מתחברים אליי ואפילו באים אליי לבד, החברות הכי טובות שלי רודפות אחריי ולא אני אחריהן והכי טוב מצאתי לעצמי חבר מושלם, אידיאלי ! אני שמחה ומאושרת לרוב, כזאת אני תמיד עם חיוך אבל מאז שאני והוא נהיינו ביחד אני נכנסת לדכאונות כל הזמן, בוכה הרבה ומרגישה נורא מוזר.. אני מנסה להבין מה מפריע לי וזה לא נראה שיש סיבה נכונה שבגללה אני באמת יכולה לקנא או להעלב.. אולי זה קשור לילדה שהוא אהב לפני, לפחות הדיכאון של שבוע שעבר היה קשור אליה.. מה הוא מצפה ממני לקבל בהבנה כשהוא אומר לי שהוא מתגעגע אליה?!?! אני לא יכולה אני ישר מרגישה חלשה ומפחדת לאבד אותו. והנה אני מודה  אני עשיתי דברים שלא האמנתי שאני אעשה, לא חשבתי שאני אכאיב לעצמי, אפצע את עצמי בכווונה כי אני פשוט לא בן אדם כזה, אני לא עושה דברים כאלה אף פעם ואומרים לי שכבר לא מזהים אותי אבל מה אני אמורה לעשות? ודווקא כשכבר התחלתי לצאת מהדיכאון אומרים לי שמלא בנות נמרחות על חבר שלי ומצפים ממני לא לקנא שאני לא אכעס?! ומה בגלל שאני שומרת דברים לעצמי אני אפגע יותר?! לא רוצה ככה, אני רוצה שיראו אותי ושירגישו אותי, כשאני עצובה, מדוכאת, עצבנית או סתם חולמנית... אני לא אותו בן אדם שהייתי ואני לעולם לא אחזור... אני גם לא רוצה כי אני התבגרתי בגלל זה, אני לומדת להראות כאב ולא להסתיר, לומדת להראות אהבה, לומדת להפסיק להתבייש לומר את דעתי!