אז?? יום חדש?

טוב אז אתמול גיליתי שאת חבר שלי כבר כלום לא מלהיב אותו וגורם לו לשמוח, אפילו לא אני..
וואלה בתכלס זה פוגע כי הוא חשוב לי ואם אני כבר לא סיבה מספיק טובה לזה שהוא יהיה שמח אז מה כן?..
המחשבות על התאבדות עולות לי מדי פעם לפעם, אולי אני לא צריכה להיות כאן, אולי כולם יסתדרו יופי גם בלעדיי אך אין לי את האומץ לעשות את זה.
כשאני חושבת על החיים קדימה מה יהיה מי אני אהיה? מה יקרה איתי? זה מוציא אותי מריכוז וגורם לי להרגיש רע!
החיים האלה קשים, במיוחד כשאני רואה מסביבי שכולם חושבים על מוות ועל להכאיב ועל כמה שהחיים האלה גרועים. איך שאני רואה שלכולם יש בעיה ואחרי זה עוד אחת ועוד אחת עד שהם כבר לא יכולים יותר לסבול ומנסים למצוא שיטות להעביר את הכאב זה הורג אותי, גורם לי להרגיש רע עם עצמי, גורם גם לי להיכנס לדיכאון, וכשאני מגלה שזה קורה לאנשים הכי פחות צפויים אני נשברת אני מתרסקת על הרצפה במחשבה של זה יכול לקרות לכל אחד לא רק לי או לאדם שקשה לו..
אני מתביישת בעצמי על ההתנהגות שלי לפעמים איך שאני מדברת לאנשים יכול לפגוע ואני גם לא תמיד שמה לב לזה ואז אני נשברת ומתחילה להאשים את עצמי. אני חושבת שזאת הסיבה שאני ממשיכה להכאיב לעצמי למרות שהבטחתי לכולם שאני אפסיק אבל זה החלק הטוב בשיטת ההכאבה שלי זה כואב זה קצר וזה לא משאיר סימן להרבה זמן ולכן אני יכולה לעשות את זה כמה שבא לי! בעצם עיקרון השיטה זה לשבור ציפורן ופשוט להתחיל לשרוט את עצמי חזקחזק כמה שיותר פעמים עד שהכאב שלי עובר ואני מרגישה יותר טוב.
אני חושבת שהסיבה לזה שאני מאשימה את עצמי זה הפחד שלי לאבד את היקרים לי, הם היחידים שמחזיקים אותי בחיים האלה לא אף אחד אחר
ביום אני יוצאת לסופש עם חברים אני מקווה שהוא יהיה טוב ואני לא אכנס לדיכאון פתאום
אני מקווה שכולם יהיו בסדר ושהתקופה הזאת תעבור ואני אפתח את שבוע הבא בחיוך ולא בדיכאון