למה השמחה נשארת למעט זמן ובמקום זה העצב משתלט לי על החיים?! נמאס לי מלהיות עצובה אני רוצה לצחוק לשמוח לחייך ולהיות באנרגיות ואין לי את זה אני באפיסת כוחות, אין לי כוח לחיים, אין לי כוח לאשים אני רק רוצה להיות בבית עם עצמי להתנתק מאנשים לכמה זמן לשכוח שיש מישהו בעולם חוץ ממני!!
אם יש דבר שהכי שובר אותי זה לראות את אחותי סובלת ולדעת שאני לא יכולה לעזור לה, שהכאב יעבור אליי, שהדלקת ריאות והכאב שלה יעבור אליי בבקשה רק אל תגרמו לה לסבול זה לא מגיע לה היא עוד כלכך קטנה היא לא צריכה לסבול כלכך הרבה!
הבכי משתלט ויוצא ואני לא יכולה לעצור אותו, הנהר בכי הזה פשוט יוצא ממני וגורם לי להרגיש חרא ולהיות עצובה אבל אם הייתי מחזיקה אותו זה היה נגמר עוד יותר רע אז כבר עדיף ככה, לבכות ולא שום דבר אחר!!
אני רוצה לחזור לשמחת חיים שלי ואושר שלי לא רוצה את העצבות הזאת שלא מובילה אותי לשום מקום אלא דווקא מרחיקה אותי מכולם...
אני מרגישה לפעמים שאני אדם פתטי וצבוע חסר רגשות ופשוט בן אדם נוראי אבל אני לא כזאת אז למה בכל זאת ככה אני מרגישה? טוב זה בגלל שלפעמים כשאני עצבנית על מישהו או שאני שומעת שמדברים עליו מאחורי הגב אני מקשיבה ואז אני גם מתחילה לומר את כל מה שאני חושבת והבעיה בי שאני מסוגלת לדבר עם כולם ולפתור את הבעיות של כולם חוץ מהבעיות של עצמי שמהן אני פשוט עושה סלט ואז הכל מסתבך ואני בסוף מרגישה רע עם עצמי!
אני גם נורא מפחדת שאנשים לא יואהבו אותי ואז אני לא אקבל יחס כי בשבילי יחס הוא דבר חשוב, אני צריכה המון תשומת לב והמון ריכוז בי אבל יחד עם זאת אני יודעת גם לתת יחס ועזרה לכל מי שצריך, אני אפילו אוהבת לעזור עד כמה שאני יכולה ואם לא אז אני יודעת איך לעזור לאנשים בדרכים עקיפות
אני חושבת שבסופו של יום אני אדם די טוב שכמו לכולם יש לו מעידות וטעויות פה ושם אבל זה קורה וזה ליגיטימי